העיר הלבנה בעיניים חדשות: מה הופך את הבאוהאוס התל־אביבי לייחודי

מי שמטייל ברחובות המרכז של תל אביב, בשדרות רוטשילד, ברחוב ביאליק או סביב כיכר דיזנגוף, פוגש בלי לשים לב את אחד האוספים האדריכליים החשובים בעולם. אלפי בניינים לבנים, עם קווים נקיים, מרפסות ארוכות וחלונות סרט, נבנו בעיקר בשנות השלושים של המאה העשרים. בשנת 2003 הוכרזה ״העיר הלבנה״ של תל אביב כאתר מורשת עולמית של אונסק״ו, בזכות הריכוז יוצא הדופן של מבנים בסגנון הבינלאומי.

בשיחה יומיומית נוהגים לקרוא לסגנון הזה ״באוהאוס״, על שם בית הספר הגרמני המפורסם לאמנות ולעיצוב. בפועל, התמונה מורכבת יותר, והבנתה מעשירה כל טיול בעיר. במאמר הזה ננסה להסביר מאיפה הגיע הסגנון, מה מאפיין אותו, ואיך אפשר לזהות אותו ברחוב.

מאיפה זה הגיע

בית הספר באוהאוס פעל בגרמניה בין 1919 ל־1933, ושאף לחבר בין אמנות, אומנות ותעשייה. הרעיון המרכזי היה שהעיצוב צריך לנבוע מהתפקוד: בלי קישוטים מיותרים, עם צורות גאומטריות פשוטות וחומרים מודרניים. במקביל, באירופה כולה התפתח מה שנקרא ״הסגנון הבינלאומי״, בהשראת אדריכלים כמו לה קורבוזיה, שהציגו רעיונות דומים.

בשנות העשרים והשלושים הגיעו לארץ ישראל אדריכלים צעירים יהודים שלמדו באירופה, חלקם בבאוהאוס עצמו וחלקם במוסדות אחרים. הם הביאו איתם את הרעיונות החדשים, ומצאו בתל אביב הצעירה מגרש מושלם ליישם אותם. העיר צמחה במהירות, היה צורך בדיור רב ובמחירים סבירים, והסגנון הפשוט והפונקציונלי התאים בדיוק לצרכים.

ההתאמה לאקלים המקומי

מה שהופך את תל אביב לייחודית הוא לא רק כמות הבניינים, אלא האופן שבו האדריכלים התאימו את הסגנון האירופי לאקלים הים תיכוני. באירופה הקרה, הסגנון הבינלאומי העדיף חלונות זכוכית גדולים שמכניסים כמה שיותר אור. בתל אביב, עם השמש הקופחת, זה לא היה מעשי.

לכן האדריכלים המקומיים הקטינו את החלונות, הוסיפו מרפסות עמוקות שמצלות על הקירות, ויצרו ״חלונות סרט״ צרים וארוכים. הם השתמשו בטיח בהיר שמחזיר את קרני השמש, והעמידו רבים מהבניינים על עמודים, כדי לאפשר לרוח הים לעבור מתחתם ולקרר את הרחוב. התוצאה היא גרסה מקומית ומקורית של הסגנון הבינלאומי, ולא העתקה שלו.

איך מזהים בניין בסגנון

אחרי שמכירים את המאפיינים, קשה להפסיק לראות אותם. הנה רשימה של הסימנים הבולטים:

• קווים ישרים ונקיים, בלי קישוטים, עמודים מעוטרים או כרכובים.
• מרפסות ארוכות, לעיתים מעוגלות בפינות הבניין.
• חלונות סרט אופקיים, שנמתחים לאורך החזית.
• קומת עמודים פתוחה בחלק מהבניינים.
• גגות שטוחים, ששימשו לעיתים ככביסה משותפת או כמרפסת.
• חדר מדרגות עם חלונות אנכיים צרים, שיוצרים פס זכוכית לאורך הבניין.
• גוונים לבנים או בהירים מאוד, ולפעמים צבעים עדינים.

כדאי לשים לב גם לפרטים קטנים: מעקות מתכת פשוטים, ידיות דלת מקוריות, ריצוף בכניסה ותיבות דואר ישנות. פרטים כאלה מספרים הרבה על התקופה.

שימור מול התחדשות

במשך עשרות שנים, רבים מבנייני העיר הלבנה הוזנחו. הטיח התקלף, המרפסות נסגרו בתריסים ובבלוקים, ותוספות בנייה שינו את המראה המקורי. ההכרזה של אונסק״ו ועבודתה של מחלקת השימור בעירייה הובילו לשינוי. בשנים האחרונות שופצו ושוחזרו מבנים רבים, והם נראים היום כמעט כמו ביום שנבנו.

השימור מעורר גם שאלות. בעלי דירות בבניינים לשימור מתמודדים עם מגבלות על שינויים ועם עלויות שיפוץ גבוהות. מצד שני, התחדשות עירונית בתל אביב מאפשרת לעיתים תוספת קומות בתמורה לשיפוץ, וזה יוצר דילמות בין שמירה על האופי ההיסטורי לבין הצורך בדיור נוסף. אין תשובה אחת פשוטה, והוויכוח הזה הוא חלק מהותי מהשיח העירוני.

השפעה על העיצוב העכשווי

הבאוהאוס לא נשאר רק בהיסטוריה. העקרונות שלו, פשטות, פונקציונליות וקווים נקיים, משפיעים עד היום על עיצוב פנים ואדריכלות בישראל. רבים מהבניינים החדשים בעיר משתמשים במרפסות ארוכות, בגוונים בהירים ובצורות גאומטריות שמזכירים את העיר הלבנה.

גם בעיצוב פנים אפשר למצוא השראה: רהיטים בעלי קווים נקיים, צבעוניות מאופקת, שימוש במתכת ובעץ, והקפדה על כך שכל פריט ישמש מטרה. מי שאוהב את הסגנון יכול לשלב אלמנטים שלו בדירה גם אם הוא גר רחוק מתל אביב.

איך לתכנן סיור עצמאי

הדרך הטובה ביותר להכיר את העיר הלבנה היא ברגל. כדאי להתחיל בשדרות רוטשילד, להמשיך לרחוב ביאליק, ומשם לכיכר דיזנגוף, שבה המבנים המעוגלים סביב הכיכר הם דוגמה מצוינת לסגנון. גם האזורים סביב רחוב אחד העם, שדרות חן ורחוב גורדון עשירים במבנים מעניינים.

כדאי לבחור שעות בוקר מוקדמות או אחר הצהריים, כשהאור רך והצללים מדגישים את הקווים. מרכז מבקרים המוקדש לבאוהאוס בעיר מציע מידע ולעיתים גם סיורים מודרכים, ויש מפות ואפליקציות שמסמנות מבנים חשובים. גם סיור לילי מעניין, כשחלק מהבניינים מוארים.

הבאוהאוס מחוץ לתל אביב

אף שתל אביב היא המוקד המוכר, הסגנון הבינלאומי השאיר את חותמו גם בערים אחרות. בחיפה אפשר למצוא מבנים בולטים בשכונת הדר הכרמל ובאזור העיר התחתית, ובירושלים, שבה חובה היה לבנות באבן, נוצרה גרסה מעניינת שמשלבת את הקווים המודרניים עם חיפוי האבן המסורתי. גם בקיבוצים ובמושבים רבים נבנו בשנות השלושים והארבעים חדרי אוכל, מגדלי מים ובתי ילדים בהשראת אותם עקרונות.

ההשוואה בין הערים מלמדת כמה הסגנון היה גמיש. בכל מקום הוא התאים את עצמו לחומרים הזמינים, לטופוגרפיה ולתקנות המקומיות, ובכל זאת שמר על הרעיון המרכזי: בנייה פשוטה, נקייה ומודרנית, שמשרתת את האנשים שגרים בה. מי שמתעניין בנושא יכול להפוך את החיפוש אחרי מבנים כאלה לתחביב של ממש בכל טיול ברחבי הארץ.

העיר הלבנה היא הרבה יותר מאוסף של בניינים ישנים. היא סיפור על אנשים שהגיעו ממקומות רחוקים, הביאו רעיונות חדשים והתאימו אותם לנוף ולאקלים של ארץ חדשה. בפעם הבאה שתעברו ברחוב תל אביבי, הרימו את הראש והסתכלו על המרפסות. ייתכן שתגלו יצירת אמנות שעמדה שם כל הזמן.